תיאוריית ה״איי״ וה״אויי״ -ההבדל בין כאב לסבל

אנחנו בימים לא פשוטים כאן בארץ הקודש. מלחמה שנמשכת כבר קרוב לשנתיים, מצב ביש. עכשיו גם התחילה מערכה מול איראן בה בשבוע האחרון אנחנו מתכנסנים בבתים, כל הארץ מופגזת במטחי טילים כבדים.

מערכת העצבים הסימפטטית מופעלת ומעוררת. אנחנו דרוכים ולחוצים, נפגשים כל יום באי וודאות ממשית.

דואגים, חרדים, מפחדים.

בזמנים אלה, אני נמצאת בחודש שמיני להריון ומעבירה בסטודיו קורס העמקה של חמישה מפגשים. כעת, השתנו הוראות פיקוד העורף וחזרנו לפעילות בסטודיו (בו קיים מרחב מוגן) והשאלה הגדולה שריחפה מעל ראשי במהלך הימים האחרונים היא ״האם לקיים את מפגש מספר 3 - בקורס העמקה יוגי בסטודיו?״

האם זה נכון? מוסרית? אתית? בטיחותית?

האם אנשים יהיו פנויים להקשיב בכלל? לפתוח את הלב והראש?

האם זה לא מותאם? לא רגיש? או אפילו מנותק מצידי?

התחבטתי והתלבטתי, לא הצלחתי להחליט.

ישבתי בבית, לקחתי כמה נשימות וחזרתי לתוכן שבניתי למפגש הקרוב:

מה ההבדל בין כאב לסבל?

ההבחנה בין כאב ל־סבל לפי הבודהה היא אחד היסודות המרכזיים בתורת הדהרמה (הדרך הבודהיסטית), והיא נוגעת לחופש האנושי העמוק ביותר. ״החופש לבור את דרכנו״ כפי שכתב ויקטור פרנקל בספרו ״האדם מחפש משמעות״.

אני אוהבת לספר את הסיפור על בודהה כדי להבין את הנושא הזה לעומק.

בודהה, נולד במאה ה־6 לפנה"ס, בשם סידהרתה גַאוּטָמַה בממלכה קטנה בצפון הודו. הוריו היו מלך ומלכה, והוא נולד עם נבואה: "הילד הזה יהיה או שליט גדול – או מורה רוחני שינדוד בעולם."

הוריו, שרצו יורש ולא מורה נודד, החליטו להגן עליו מכל סבל וגידלו אותו בארמון מבודד, עטוף תענוגות, יופי ונוחות. לא נתנו לו לראות זקנה, חולי, מוות או סבל – מעולם.

סידהרתה גדל להיות בחור צעיר וסקרן, הוא כל הזמן הרגיש שיש משהו שמחכה לו ״שם בחוץ״, כמו תחושת בטן לא מוסברת שלוחשת מבפנים. יום אחד הוא ברח מהארמון אל הכפר הקרוב וחשכו עיניו. הוא נפגש בעוני ברחובות, מקבצי נדבות, אנשים גדועי גפיים, זקנים וגופות. המראות האלה טלטלו את עולמו.

בלילה שקט אחד, כשאשתו ובנו התינוק ישנים, הוא ויתר על כס המלוכה, המשפחה, הזהב – ויצא לדרך, מחוץ לארמון. לא מתוך בריחה, אלא מתוך חיפוש אחר תשובה אמיתית לסבל האנושי.

במשך שנים הוא תרגל סגפנות קיצונית: צום, התנזרות, מדיטציות מפרכות –עד שכמעט מת. אבל אז הבין: "גם זה קיצוני מדי. סגפנות לא משחררת. חייבת להיות דרך אמצע."

לבסוף, הוא מצא עץ, עץ ״הבודהי״ ויישב תחתיו בפשטות גמורה.

הוא נשבע: "לא אקום עד שאמצא את הדרך לחופש מהסבל." הוא התבונן פנימה עמוק ובמהלך הלילה הגיעו פיתויים, פחדים, שדים וכאב פיזי ונפשי. הוא הבין את טבע הסבל, שורשיו, ואיך להשתחרר ממנו. באותו בוקר — הוא הפך ל־בודהה: "הנאור", זה שראה את המציאות כפי שהיא.

משנתו הייתה: כאב הוא בלתי נמנע – סבל הוא בחירה, פרשנות של הכאב.

או בדימוי ידוע: "החץ הראשון הוא הכאב עצמו. החץ השני – זה מה שאנחנו עושים עם הכאב."

כאב:

• כאב גופני, כאב רגשי, אובדן, מחלה, זקנה, פרידה – הם בלתי נמנעים.

• הם חלק בלתי נמנע ממעגל החיים.

• הבודהה לא הבטיח עולם בלי כאב – אלא דרך להתמודד איתו בחכמה.

סבל:

• הסבל נוצר כשאנחנו נאחזים במציאות שונה ממה שיש.

• כשאנחנו מתנגדים למה שכבר קרה.

• כשאנחנו מוסיפים סיפור, דרמה, זהות, פחד, או צורך בשליטה.

• כשאנחנו מנוהלים מתוך הפחד של ״אי וודאות״. אך וודאות אמיתית ובטוחה - היא אשלייה.

כמו בפגישה עם פסיכולוג כאשר הוא שואל אותך: ״מאיפה זה מגיע?״ ״מה שורש הסבל?״, מעניין להביט מהם שורשי המכאוב לפי הפילוסופיה היוגית. כפי ששואל פטנג׳לי ביוגה סוטרה: מה מייצר את המלחמה? מה גורם ללכלוך פנימי וחיצוני?

התשובה היוגית תהיה: קלשות - גורמי הסבל.

הקלשות (Kleshas) הן מצבי תודעה שגורמים סבל, ומטשטשים את היכולת שלנו לראות בבירור. לפי פטנג’לי, הן לא רק חמש תופעות נפרדות – אלא מנגנון מתגלגל ומתפתח, שבו אחת מובילה לשנייה, מזינה אותה ומחזקת אותה. ככה נולדנו - זה המנגנון. כמו גלגל שמסתובב, כך גם הקלשות פועלות בתודעה שלנו – מהרגע שבו אנחנו לא רואים את המציאות כפי שהיא (אבידיה) – ועד לרגע שבו אנחנו נאחזים בקיום מתוך פחד (אביניוושה).

הסבר דינמי של המנגנון:

1. אבידיה (Avidya) – אי-ידיעה, בלבול, סיפור סיפורים, ערפל, תפיסה מצומצמת שמביאה הרבה פחד. ״רק מה שאני רואה - זה מה שקיים״.  לא רואים את המציאות כפי שהיא - תופסים את הארעי כנצחי, את הגוף כ"אני", את הכאב כאויב.

2. אסמיתא (Asmita) – דמות, אימג׳, פרסונה, מסיכה, תפקיד. תחושת "אני" נפרד.  בגלל אותו ידע וחוסר בהירות מתפתחת זהות נפרדת (אגו) או דמות שאני מתחזקת, הזדהות עם הצורה של אותה פרסונה. אם אני כל הזמן פועלת מפחד, בטח שתתפתח מסכה. 

3. ראגא (Raga) – השתוקקות, משיכה, אחיזה. אם "אני" חייבת את הדמות הזו, אני רוצה לשחזר רק חוויות נעימות. נוצרת משיכה לשם. אני מחזיקה במערכות יחסים ואנשים, מצבים, רעיונות ואידיאלים לגבי עצמי ולגבי הסביבה שלי. אני לא מוכנה לשחרר אחיזה. מאמץ גדול.

4. דוושה (Dvesha) – דחייה, הרחקה, רתיעה, בריחה "אני" מנסה להתרחק מכל מה שלא נעים או כואב. ״רק שלא אאבד את מה שיש לי״. רבות הפעמים בהם כאן אנחנו נכנסים למקומות של ״סמסקרה״ גלגל דפוסים בו אנחנו נמנעים מהתמודדות ובכך מייצרים עוד הימנעות ומרחק מהחיים.

5. אבינווישה (.Abhinivesha) – פחד מהמוות - בימנו יותר פחד משינוי, מאובדן הדמות הזו שיצרתי או ממצבים שהאמנתי שהם יציבים וקבועים. פחד כמובן מאי וודאות.  נוצר פחד עמוק מלאבד שליטה, חוסר קיום, שינוי – וזה מחזק את ההזדהות עם ה"אני" המדומה.

זה המנגנון ולא נוכל להשתחרר ממנו לגמרי בגלל שכולנו אנושיים! אבל נוכל לפתח יותר מסתורין למנגנון הזה. 

ברגע שאנחנו רואים אותו, מזהים אותו - מתחיל תהליך של התמרה.

תיאוריית ה״אי״ וה״אוי״ - מתמצתת את ההבדל בין כאב לסבל.

״איי״ - כאב פיזי, נפשי, מנטלי כמו: ״אני עוברת פרידה, נהרס לי הבית, נשברה לי הרגל, פיטרו אותי מהעבודה...״

״אוי״ - פרשנות על הדבר עצמו. ״אוי מה יהיה? אני אשאר רווקה זקנה לנצח, אני לא טובה מספיק, לא אוכל לחזור לרקוד או ללכת, לא אמצא עבודה אחרת, אף אחד לא יעסיק אותי...״ וכן הלאה

***

אחרי שעברתי על החומר, חזרתי פנימה להתבונן על המנגנון האישי שלי. ראיתי איך ״הידע שלי״ (אבידיה) מגביל אותי. איך נוצרת מיד דמות (אסמיטה) של ״מורה ליוגה״ או ״זו שעושה את הדבר הנכון תמיד״. איך מתוך המקומות האלה מגיעה דחייה (דוושה) והימנעות מהתמודדות עם המצב המורכב וכמובן עם אי הוודאות של ההחלטה (אבינהווישה) - האם יהיה נכון לקיים את הקורס או לא?

לבסוף, הלכתי עם תחושת הבטן ועם האמון באנשים שהולכים לצידי את הדרך הזו. סמכתי על התלמידים שהם עצמם ידעו לשים את הגבול. מי שיתאים לו יגיע, מי שמרגיש מסוגל ואפילו זקוק לחומר הנלמד כעת.

מי שלא - ידע לומר את ה״לא״ ולהשלים בפעם אחרת.

זה בדיוק מה שקרה.

נפגשנו למפגש מלמד, מעמיק, משחרר ומפתח.

לסיום הקראתי להם מתוך ספר נהדר של דון מיגל רואיס ״קול הידיעה״:

אני מאמין שלכל בני האדם יש רגעים של השראה, שבהם הם תופסים את האמת.

רגעים אלה מתרחשים בדרך כלל כשהתודעה שקטה - כשאנו תופסים את כח החיים דרך הרגשות שלנו.

הקולות בתוך ראשנו, שאנו קוראים להם חשיבה, פוסלים כמובן, את החוויה שלנו כמעט מיד.

קולות אלה מנסים להצדיק ולהכחיש את מה שאנחנו מרגישים. מדוע? משום שכאשר אנו עדים לאמת, כל השקרים שבהם אנו מאמינים בהם פשוט אינם יכולים עוד לשרוד.

דרוש אומץ גדול להכיר בשקרים ובסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו...״