בבושקות – מודל הקושות, ריפוי עצמי ואמונות מגבילות

NAAMA GILBOA
3 ביולי
זמן קריאה 6 דקות

עודכן: לפני יומיים

כשהעור שלי התחיל לצעוק - התעוררתי שוב

אלו היו 7 שנים אחרי ״הבומבה הגדולה״ שלי, בה חוויתי מפגש בטראומה והתעוררות לחיים שלא הכרתי. בזמן הזה הספקתי להיפגש בתורות המזרח ובשיטות טיפול מגוונות. הפכתי להיות מורה ליוגה ותרגלתי תרגילי נשימות (פראנאיאמה). יותר מהכל, הייתי מודעת לקשר הישיר של גוף-נפש ואיך דבר אחד משפיע על השני באופן בלתי נפרד. נהגתי להסביר את הקשר לתלמידים בצורה הבאה: ״זה כמו שניקח כוס תה וננסה להפריד את התיון מהמים - זה בלתי אפשרי״. הגוף והנפש אחד הם. במהלך תקופה זו, כמו רובנו, רבות הפעמים בהן הרגשתי לא טוב – עייפה, פצועה, כואבת, מבולבלת. לפעמים זו הייתה תחושת עייפות שאין לה שם, לפעמים כאב של לב שבור, קרקושי בטן או מיגרנה ולפעמים פשוט תחושת "חוסר כיוון". כשצצה חוסר נוחות, מחלה או כאב הייתי נוהגת לשאול את עצמי ״מה העניין? מה מפעיל את המערכת? מה הגוף מנסה לומר לי?״ בדרך כלל, לאחר שהמודעות צפה סביב הנושא, היה המקרה הספציפי משתנה ומחלים והמשכתי בחיי.

אמנם, המקרה ששינה עבורי את גישת הריפוי היה פיזי לגמרי: פריחות בידיים ובפנים. מחלת עור שנקראת אטופיק דרמטיטיס שהתפרצה בגיל 29 באופן אגרסיבי ואלים ולא עזבה במהלך שנתיים. העור שלי ממש צעק. שלפוחיות וגרד בכפות הידיים כך שלא יכולתי להרים אפילו כוס מבלי לכאוב. הייתי מתעוררת באמצע הלילה, מתגרדת עד זוב דם ובוכה. בשלב כלשהו התחילו להתנפח גם העיניים בהתקפי אלרגיה חמורים. כל כמה חודשים - בום טראח. בקושי הצלחתי לראות. הכל היה אדמומי, שורף ומגרד. כל רופא שפגשתי אמר שזו מחלה כרונית. אבל משהו במילים האלה – "אין מה לעשות" – לא התקבל אצלי. בפנים ידעתי שיש דרך אחרת. שחייבת להיות עוד דרך בה אוכל לעזור לעצמי.

יום חורפי אחד, בידיים שורפות, במהלך הקורונה, ישבתי לשיעור של גלית לוין – מורת יוגה מופלאה מ"עמותת קד״ן. ממנה שמעתי לראשונה את המשפט שפתח לי את חוכמת הלב:

"הגוף תמיד שואף לבריאות. הוא רק צריך את התנאים המתאימים."

כמו שאומרת יוגה סוטרה 4.3: "כשם שהאיכר פותח את תעלות המים, כדי להשקות את שדותיו..." אין ביכולתנו "לרפא את עצמנו בכוח", אבל כן ביכולתנו ליצור תנאים מיטיבים – לאפשר לריפוי לקרות. כי הגוף מטבעו יודע לרפא והוא עושה זאת כל הזמן. ״אז מה מפריע לו בעצם?״ התחלתי לשאול את השאלות הקשות באמת. ״איך אני מייצרת הפרעות לגוף הבריא שלי? מהי הפסולת שאותה הוא פולט החוצה?״ איך אוכל לעזור לו? איפה אוכל לקחת עוד אחריות?״ המילה באנגלית מתארת את האחריות באופן נהדר - respons-ibility - היכולת להגיב!!

לואיז היי כותבת בספרה ״בכוח טמון בך״:

״הכאב לובש צורות רבות. גירוד. חבורה. שריטה. מחלה. שינה טרופה. איום. לעיתים זה כואב מאוד, לעיתים מעט, אך אנו יודעים שנוא ישנו. יהיה המסר אשר יהיה, עלינו לזכור כי הגוף האנושי הוא מנגנון ראוי ובנוי לתפארת. הוא אומר לנו אם יש בעיה אבל רק כאשר אנחנו מוכנים להאזין. למרבה הצער רבים מאיתנו אינם טורחים להקשיב..״ (עמוד 77)

גלית המשיכה לפרט על מודל הקושות - שאותו כבר הכרתי מלימודי ההוראה היוגית וכך נגלתה לנגד עייני הנוסחא החדשה שבעזרתה אני דואגת עד היום, לאפשר לגופי כדי לרפא בכל פעם מחדש.

אני מקלפת לאט שכבה אחר שכבה, ביני לבין עצמי, בכנות. פונה למטפלים המתאימים. חוזרת לגישות הריפוי שלמדתי.

כך, בתוך חצי שנה, החלמתי מהפריחה לחלוטין (: הגרד נעלם ואיתו גם הרבה סבל.

כעבור שנתיים נקיות לחלוטין, צצה לה הפריחה מבצבצת שוב בין אצבעותיי.

הפעם, כבר ידעתי איך לגשת. איזה שאלות לשאול. איפה לקחת אחריות ולעשות פעולות שיטיבו איתי ועם כל חמשת השכבות שלי לחזור לאיזון.

ברגעים כאלה של החמרה אני פונה מחדש למטפלים שלי, לספרים, משנה את התפריט לטבעי לחלוטין (ממליצה להתייעץ עם בעל מקצוע בתחום) ולוקחת הרבה זמן לתרגילי נשימה, שקט, טבע ורגיעה.

בדרך כלל בסופה של תקופה כזו יורד אסימון - מתגלה הפער בין המצוי לרצוי או הכאב המודחק. פצע ריגשי בתוך מערכת יחסים נוכחית או מהעבר. לעיתים שילוב של השניים.

יש להתאזר באורח רוח, בסקרנות וללמוד לבקש עזרה מאנשי מקצוע מוסמכים.

מהן הקושות?

על פי הפילוסופיה היוגית, כל אדם הוא ישות רבת-שכבות. כמו בובת בבושקה – כל שכבה עוטפת שכבה פנימית יותר. המודל הזה, שנקרא "הקושות" (Kosha), מתאר חמש רמות של קיום שממנו עשוי האדם:

אנאמאיה קושה – הגוף הפיזי (מזון, עצמות, עור, שרירים).
פראנאמיה קושה – הגוף האנרגטי (נשימה, צ'י, פראנה).
מנומאיה קושה – הגוף המנטלי/רגשי (מחשבות, רגשות, הרגלים).
ויג'נאנאמיה קושה – הגוף ההבחנתי/ המוסרי (תבונה, מצפון, תודעה גבוהה ״מה נכון או לא נכון?״ אמונות יסוד).
אנאנדאמיה קושה – שכבת האושר, העונג, העצמי הטהור.

הקושות הן לא רק פילוסופיה מנותקת – הן מפת דרכים לחיים שלמים ובריאים. הן עוזרות לנו להבין איפה נוצר הכאב או התקיעות, מאיפה מגיעות האמונות המגבילות – ואיך נוכל להשתחרר מהן. איך נוכל לאוורר את הדחיסות ולעזור לגוף לרפא את עצמו?

אז מה קשור אמונות מגבילות?

במהלך השנים של תרגול היוגה הזו (שכמעט ואינה פיזית), גיליתי: שבכל שכבה – יש אמונה שיכולה להגביל.

"אני לא חזקה מספיק" (גוף פיזי)
"אני לא יודעת לנשום נכון" (גוף אנרגטי)
"אני אדם פחדן / לא ראויה / לא מספיק טובה..." (מנטלי/רגשי)

אבל אלו רק קליפות. הן לא האמת.

היוגה מלמדת אותנו לנוע פנימה דרך כל שכבה – לנשום, להרגיש, להבחין, לשהות, לשחרר. להסכים להיפגש עם המקומות ה״פחות יפים״ שמבקשים עבודה ולהיות בחקירה תמידית.

איך ניתן ליצור תנאים לריפוי? על פי המודל הזה?

🔸 הגוף הפיזי - תנועה והזנה - אנו מתבלבלים לחשוב שרק חיזוק וחיטוב הגוף הפיזי הוא הריפוי בהקשר של השכבה הזו. אמנם, אני גיליתי את עניין ההזנה: בעיקר תזונה - מזון. מה אני אוכלת? האם אני תומכת בעזרת תזונה בגוף שמנסה לרפא עצמו מדלקת? במצב רגיל הגוף יודע לסלק רעלים ולטפל בפסולת. אמנם, במצבי קיצון וחוסר תפקוד הוא זקוק לעזרה. ניתן לטפל בעזרת תזונה - נטורופתיה, שינוי תזונתי, תרגול אסאנות, פעילות גופנית, מודעות לגוף - לשובע ולרעב. בנוסף לשים לב להזנה של מידע - מדיות, רשתות, טלוויזיה, רדיו, שיחות, ספרים. ״ממה אני מוזנת??״ כאן נכנסת הבחנה עצמית – לדעת מתי עברתי את הגבול, מתי זה "ביס מיותר", לא בגוף – אלא בתודעה!! כמו בחילת מסך מעודף רשתות חברתיות.

🔸 הגוף האנרגטי - נשימה ואנרגיה – ממש כמו פתיחת תעלות המים. כשהתנועה רכה, הנשימה עמוקה, והקצב קשוב – אנחנו מאפשרות זרימה. עצב הוואגוס פעיל וער יותר. הוא אחראי לפעילות תקינה של מערכת חיסון וקשור קשר ישיר בנשימה ובריאות. ישנם תרגילי נשימה רבים ושיטות ריפוי מבוססות נשימה ואנרגיה כגון: ריברסינג, שיטת ווים הוף, תטא הילינג, דיקור סיני, הומואופטיה, שטיפה אנרגטית כמו השיטת של נאדר בוטו ועוד...

🔸 הגוף הרגשי - מחשבות ורגשות – שימו לב איך מחשבה אחת משנה את כל המאזן של הגוף. לפעמים זו יכולה להיות רק מחשבה מפחידה שממש גורמת לתופעה פיזית לא נעימה. לפעמים מרוב משימות ומתח אנחנו ממש לא נושמים וכואב לנו הגב, הבטן או הראש. ניתן לטפל בשיחה עם מטפל, פסיכולוגיה, פסיכותרפיה, מנטורינג ועוד... ובעיקר לפתח מודעות ולשאול את עצמנו שאלות: ״מה אני חושבת? מה אני מרגישה? מה המחשבה שקדמה לתחושה הלא נעימה הזו?״

🔸 הגוף המוסרי - האמונות וההנחות שלנו. זו השכבה המוגבלת ביותר. כאן אנחנו מחזיקים ומאמינים לאמונות: חלקן מותאמות ומיטיבות, חלקן מגבילות מאוד ויוצרות סבל בשאר הגופים. עליהן מתבססות המחשבות והאמונות שלנו. יש צורך ממש לבחון ולברר מהשורש גם ענייני ״עקרונות״. האמונות משתנות תרבותית והיסטורית - ״איפה גדלתי? מה לימדו אותי? מהי הדת שלי? המגדר שלי?״ זה הגוף שהכי קשה לעבוד איתו כי יש כאן אמונות יסוד! אמונות שורש לגבי עצמנו ולגבי העולם!! ניתן לטפל בעזרת כל מה שהזכרנו מקודם, בעיקר בטיפולים שמגיעים לשורש העניין הרגשי ומעבדים אותו! למשל - שיטה שנקראת ״קונסטלציה משפחתית״ מתאימה פה כי היא חוקרת קשרים של ירושה רגשית שמועברים מדור לדור.

🔸 הגוף האלוהי - רגעים של חסד ושל יצירה. עם השכבה הזו נולדנו והיא נמצאת בתוכנו כל הזמן. יש להסיר את הכיסויים שמכסים אותה. אפשר לחוש את הגוף הזה ברגעים קטנים בחיים: כמו שקיעה יפה, מפגש עם תינוק או בעל חיים, חיבוק אוהב, אורגזמה, רגע של אהבה שאינה תלויה בדבר. לשים לב למנוחה אמיתית, תזונה, קשרים מיטיבים ומיינדפולנס (נוכחות ברגע). אפשר לשאול את עצמי: ״האם אני בנחת עם עצמי באמת?״ ״איפה אני יוצרת בזרימה?״ ״היכן אני באה לידי ביטוי״?

לא צריך סדנת ניקוי רעלים (דיטוקס) אפשר פשוט לנהל שיח פנימי נקי מרעלים עם עצמנו

העולם מלא גירויים – חלקם מרעילים. לייקים, קניות, מערכות יחסים סתמיות, ג׳אנק פוד לנפש.

אפשר ללמוד לשאול:

מהו הרעל שלי כרגע?
מה משבש לי את השקט הפנימי?
מהו "הדופמין המתועש" שאני צורכת בלי לשים לב?

יוגה היא לא רק תרגול פיזי – היא חיים של חקירה (סוודהיאיה) ומאפשרת לנו להבין מה באמת מזין אותנו – בגוף, בלב, ובהכרה.

הרב ורשבסקי כותב בספרו ״לב לומד אהבה״:

"בית הכסא הוא המקום שאני יכול להוציא רעלים. זה יכול להיות מקום שאני לבד בו, ריצה, משהו פיזי בו אני משחרר ופולט רעלים. אני מוכרח לאפשר לרעל לצאת. זה יכול לצאת גם בדמעות, ביצירה..." (עמוד 196)

לסיום, תמיד נחזור חזרה אל הלב

הספר "לב לומד אהבה" מציע תובנה מרגשת נוספת:

"החיפוש הרוחני אמור להיות חלק מהאושר של החיים שלי וכל עוד זה לא ככה הוא כנראה לא מגיע מהמקום הנכון. כשאני פוגש את הנקודה - אני יכול לעבור איתה הרבה דברים: להתפלל עליה, לכעוס עליה, לבכות אותה. זאת תפילה שמחוברת לריפוי, למילוי... זאת יכולת שמאפשרת לי בעצמי למצוא..." (עמוד 193)

גם הריפוי – אמור להיות מסע של חופש. של התקרבות אל עצמי, אל שקט, אל שמחה פנימית.

וכמו שאומרת יוגה סוטרה 1.3: "אז (כשהמיינד שקט), הרואה שוכן בצורתו שלו."

כשאנחנו מנקים את הרעשים, האמונות, ההרגלים – אנחנו נזכרים מי אנחנו באמת והגוף זוכר ויודע איך לרפא מכאובים.